עם הופעתה של מגיפת השמנת יתר וסוכרת מסוג 2 (DM) ברחבי העולם, הקשר בין הרגלי חיים שעלולים להשפיע על הסיכון למחלות מטבוליות חשוב במיוחד. רוב המחקרים הפרוספקטיביים הראו שלשתיינים מתונים נוטים להיות בסיכון נמוך בכ-30% לפתח סוכרת מאוחרת בהשוואה לאלו שאינם שותים, ושתיינים מתונים נוטים להיות בסיכון נמוך יותר לפתח תסמונת מטבולית (MS). ניתוח חתך של 6172 נבדקים בגילאי 35-75 בשוויץ קשר רמות משתנות של צריכת אלכוהול לנוכחות של DM, MS, ואינדקס של תנגודת לאינסולין (HOMA-IR).
צריכת אלכוהול סווגה כשותים שאינם שותים (0), בסיכון נמוך (1 משקה בשבוע), בסיכון בינוני עד גבוה (14) ובסיכון גבוה מאוד (= 35). 73% מהמשתתפים צרכו אלכוהול, 16% היו שותים בסיכון בינוני עד גבוה ו-2% שותים בסיכון גבוה.
ממצאי המחקר: באנליזה רב-משתנית, השכיחות של התסמונת המטבולית, סוכרת וממוצע HOMA-IR ירדה עם שתייה בסיכון נמוך ועלתה עם שתייה בסיכון גבוה. השכיחות המתואמת של התסמונת המטבולית הייתה 24% בקרב אנשים שאינם שותים, 19% בסיכון נמוך, 20% בסיכון בינוני עד גבוה ו-29% בשתיינים בסיכון גבוה מאוד. השכיחות המתואמת של סוכרת הייתה 6.0% באנשים שאינם שותים, 3.6% בסיכון נמוך, 3.8% בסיכון בינוני עד גבוה ו-6.7% בשתיינים בסיכון גבוה מאוד. יחסים אלה לא היו שונים לפי סוגי המשקה.
לשתיינים מתונים היה המשקל הנמוך ביותר, טריגליצרידים ולחץ דם. לכל השותים היו ערכי HDL-כולסטרול גבוהים יותר (כלומר "כולסטרול טוב) מאשר לא-שותים.
הערות בפורום:
תסמונת מטבולית היא השם שניתן למה שנקרא 'מחלת אורח חיים', שבה חולים מציגים בעיות רפואיות מרובות כולל לחץ דם גבוה, סוכרת מאוחרת וכולסטרול גבוה.
החוזקות של מאמר זה כוללות היותו מבוסס אוכלוסיה ומספר רב של נבדקים שדיווחו כי צרכו 14 משקאות או יותר בשבוע. כמו כן, היה אחוז טוב (27%) של נבדקים שדיווחו על אי צריכת אלכוהול במהלך שבוע אחד של הערכה ששימשה לסיווג נבדקים. חוזק נוסף הוא אישור מדוקדק של מצב השתייה באמצעות בדיקות מעבדה מתקדמות. בניתוח רב-משתני, השכיחות של התסמונת המטבולית, סוכרת וממוצע HOMA-IR ירדה עם שתייה בסיכון נמוך ועלתה עם שתייה בסיכון גבוה. לא נרשמו הבדלים בהתאם לסוג המשקה הנצרך.
זהו ניתוח חתך, כך שלא ניתן להעריך קשר סיבתי בין צריכת אלכוהול לבין התוצאות המטבוליות. ובכל זאת, הנתונים תומכים בהרבה מה שהוכח במחקרים פרוספקטיביים. כמה מחברי הפורום העירו על בעיות אפשריות כאשר בוחנים מספר מצבים פיזיולוגיים כ"תסמונת מטבולית" והתמקדות בטיפול בתסמונת; הם האמינו שיש להעריך ולטפל בכל גורם מטבולי בנפרד.
